מסונף לאיגוד ויניקוט הבינלאומי International Winnicott Association IWA

04
יול
2018

סיכום סדנת 'לצייר בקפה', שהתקיימה במסגרת יום העיון 'על אי היכולת ליצור ועל אי היכולת שלא ליצור' במרכז ויניקוט 7.5.18

סיכום סדנת 'לצייר בקפה'

ביום העיון "על אי היכולת ליצור ואי היכולת לא ליצור" במרכז ויניקוט 7.5.2018

יוני שור וליאור שור

 

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים

הָאִסּוּרִים

עַל הַמִּלִּים.

 

עִם הַשָּׁנִים הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים

הָאִסּוּרִים

עַל רְגָשׁוֹת.

 

עִם הַשָּׁנִים

קָשָׁה מִיּוֹם לְיוֹם

חוֹבַת

הַתְּבוּנָה הַשּׁוֹתֶקֶת

 

וְהָרַחֲמִים

אֵינָם חָלִים

עַל הַנִּדּוֹנִים לְאֵלֶם.

 

לאה גולדברג/ הרחמים אינם חלים

 

הכותרת המאתגרת של יום העיון, ניסחה את אחת השאלות הקריטיות בחייו של אדם בהקשר לדחף היצירתי, והקושי לממשו.

כשני אנשים שעוסקים באמנות ובטיפול באמנות ומתעניינים בקשר בין שתי השפות, שמחנו להציע סדנה משותפת שתמשיך את העבודה שאנו עושים יחד בשנים האחרונות בחשיבה על טיפול באמנות, בכתיבה של מאמרים והרצאות ובהעברת סדנאות. חשבנו על הסדנה כעל נקודת מוצא ליצירה, שתתמודד עם הקושי ליצור משני כיוונים: האחד, קפה שחור כחומר יומיומי, זמין מאוד ומרתק בעינינו אך אינו משמש ליצירה בדרך כלל. הכיוון השני שנבחר היה שירה כתובה.

האתגר הגדול מבחינתנו היה כיצד להפוך את שני ה"חומרים" המופשטים הללו, שילוב לא צפוי של שתי מהויות שונות זו מזו, לחומרי גלם שנוכל להגיש למשתתפים, על מנת שיוכלו לשזור אותם יחד בדרכם. ביקשנו לשלב בין שני כיוונים שמעסיקים אותנו מאוד ביצירתנו שלנו: יוני מצייר עם קפה שחור כחומר מוביל ביצירתו מזה כארבע שנים. ליאור משלבת חשיבה טקסטואלית בכלל, ופואטית בפרט, בעבודתה האמנותית, הטיפולית והחינוכית.

המחשבה על תקיעות וקושי המתעוררים בטיפול, כמו גם ביצירה, הובילה אותנו להזמין למפגש עם מקריות ועם חוסר תכנון. חשנו ששילוב השפות והחומרים במפגש הזה, עשוי לגעת ברובדים עמוקים של סדר וכאוס, של מבנה מול הפתעות אסוציאטיביות. האלמנט המשחקי הויניקוטיאני בטיפול באמנות נשען של היכרות וידיעה ראשוניות ובסיסיות של החומרים ושל המצע, ללא אג'נדה. למפגש בין ה"בוץ" שנוצר ממשקע הקפה, המים והנייר, יש כיוון לא מתוכנן של זרימה, חלחול ולבסוף – התייצבות וקיבוע.

 

הסדנה התקיימה בחדר כיתה סטנדרטי שהשתדלנו להפוך למקום נעים ומזמין. הרגשנו שקפה קשור בקשר הדוק למושג "אירוח". לכן, תחמנו במרכז החדר שטח מלבני שכוסה במפות נייר לבנות. סביבו סודרו במעגל מושבים נמוכים, קרובים לרצפה. את המשתתפים קיבל ניחוח הקפה, שהתבשל בצד החדר, בסיר גדול על גבי פלטה חשמלית. כל משתתפת קיבלה בכניסתה לחלל ספל קפה מתוך הסיר המהביל, והתבקשה לשבת במעגל. חילקנו אסופת שירים לכל אחת ושקענו בקריאה שקטה.

המשתתפות התבקשו לבחור ולהקריא משהו מתוך הטקסט/ים שנגע בהן ובנושא יום העיון והסדנה. חלקי שירים הוקראו בזה אחר זה, ממלאים את חלל החדר בקולאז' קולי מרגש ומפתיע. לעתים אף נוצרו שירים חדשים מהחיבורים הבלתי צפויים בין המשתתפות. השיתופים האישיים יצרו אווירה קרובה של היכרות ונכונות לחלוק פיסות חיים שהיו מאד חשובות להמשך התהליך שאליו יצאנו.

בשלב זה הזמנו את המשתתפות לצאת לעבודה באופן הבא: מזגנו לספלה של כל אחת דבק פלסטי שאותו ערבבה עם משקע הקפה שאותו לגמה בתחילת המפגש. ההנחיה היתה לשפוך את הקפה על גבי נייר ייעודי לצבעי מים, בגודל A3. שפיכת הנוזל העיסתי, היוותה נקודת מוצא למשחק של טפטופים, מריחות, תזוזות עדינות שיצרו פני שטח דינאמיים.

 

בַּתֵּאוּר שֶׁל עֲנָנִים

יִהְיֶה עָלַי לְמַהֵר מְאֹד –

שַׁבְרִיר שְׁנִיָּה וּכְבָר הֵם לֹא כְּשֶׁהָיוּ, מַתְחִילִים לְהִשְׁתַּנּוֹת.

טִבְעָם –

לְעוֹלָם לֹא לְהִשָּׁנוֹת

בַּצּוּרָה, בַּגָּוֶן, בַּתְּנוּחָה, בַּמַּעֲרָךְ.

מתוך: עננים/ ויסלבה שימבורסקה

 

לאחר זמן מה של "משחק בבוץ", ומתן מקום להשתנותו הבלתי פוסקת של החומר, הוספנו הנחיה: הזמנו כל משתתפת להתבונן בכתמים שיצרה ולראות האם יש שם כתם שמבקש הגדרה. פעולת התחימה  נעשתה על-ידי המשתתפות באופנים שונים: גזירה, קריעה, סימון בצבעי מים או בפחם ועבודה על חלל נגטיבי מול פוזיטיבי. מתוך כך המשיכה כל אחת לעבוד על הציור שלה, שהתפתח ברבים מהמקרים לסדרה. גופי העבודה נעשו אינטגרטיביים ומרובדים ביותר ונעו במנעד עשיר בין מינימליזם לעומס. ניתן לראות זאת גם כך:

 

הֵם אֵינָם שְׁנֵי דְּבָרִים

וְאֵינָם גַּם דָּבָר אֶחָד,

הָרוּחַ בְּצִיּוּר הַדְּיוֹ

קְרִירָה בֶּאֱמֶת.

ריוקאן, יפן, מאה 18

 

בסיום העבודה ארגנו את העבודות בפסיפס שריצף את מרכז החדר והתבוננו בעבודות המרגשות.

חלק מהמשתתפות שיתפו את הקבוצה בתהליכים שעברו ודיברו על הפתעה והנאה שחוו במפגש עם החומרים ועם הכתמים שיצרו. משתתפת אחת תיארה התרגשות ועצב שהתעוררו בה בעוצמה בעת שעבדה עם החומרים הרטובים. היא אף תיארה את צבעי המים שטפטפה כדמעות, ואמרה שבשלב מסוים רצתה שהדמעות הממשיות יהפכו להיות חלק מהציור שלה. כמה מהמשתתפות התייחסו ליחסים עם אביהן כנושא שצף במהלך העבודה ואנו הצענו שייתכן שהדבר קשור לעבודת היותנו אב ובת. רבות מהן תיארו שקיעה מרוכזת בעבודה, לצד ערנות לסביבה והשראה מהתנסויותיהן של האחרות. במהלך הסדנה עברנו בין המשתתפות. היתה אווירת יצירה אינטנסיבית שארומה של קפה ליוותה אותה כל הזמן, לצד שלהבות הנרות שפוזרו בחדר. היה ברור שהמשתתפות משחקות עם החומרים ותחושת המקריות נאספת אט אט אל תוך הבניה מסודרת, שמתחילה להתקבע לנייר בעזרת הדבק שעורבב בגרגירי הקפה. היו משתתפות שהוסיפו צבעי אקוורל ליצירתן וכך, גם הוסיפו לצבעוניות של הציור וגם עימתו את גווני הקפה עם צבעוניות בוהקת שזהרה מתוך המונוכרומטיות החומה. בסיכום, שיתפו המשתתפות את התנסותן בתיאורים חיים ששילבו הפתעה עם אסוציאציות אישיות ואמנותיות שהתגלו להן תוך כדי "מגע" עם שתי השפות הללו, וחלקן בחרו גם לחזור אל השירים. את המפגש סגרנו עם קטע נוסף מאת לאה גולדברג, שנוגע בחיבור בין שפות האמנות:

 

לצייר במילים

הספרות והציור אינם היינו הך. כי כל האמנויות הולכות למקום אחד, אך לכל אמנות דרך ביטוי מִשלהּ. ורק דבר אחד חשוב ועיקר הוא באלה: כי באותן הדרכים השונות של הביטוי, באותן הזוויות השונות של ראיית העולם ושמיעתו הנקראות בשמות רבים – המוזיקה, האדריכלות, הספרות, הציור – משתקף תמיד אותו העולם עצמו, אותו הזמן עצמו. ביצירות גדולות וקטנות, אם אינן זיוף, אם אינן חיקוי, אם נובעות הן מרגש אמיתי, מהרגשת דברים ממשית, נמצא תמיד את הד התקופה.

לאה גולדברג, 1942